השבוע חל יום הילולתו של מורנו ורבנו עטרת תפארת ישראל מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, פעם הרב אמר משפט ששינה לי באופן אישי את החשיבה לחיים ואני מצטט:

"שהייתי קטן, (בגיל 9) הייתי כותב, כותב את כל מה שלמדתי, והיו כמה אנשים שהיו אומרים לי: "למה אתה כותב, מה ייצא ממך?", "מחבר ספרים"?, הם היום לא חיברו שום ספר, ואני חיברתי כבר חמשים ספר"?

זה אולי בקצה המזלג, מה זה המושג יחס בחיים…

יחס הוא מושג בחיים שהוא כל כך רוחבי וגדול מצד אחד, ומצד שני חולש על כל תחומי החיים, מיחסים עם הורים שילד קטן המביא איזה שהוא יצירה או מתנה ומצפה לאמירה משתתפת בסגנון של: "וואוו איזה יפה ציירת, מה זה הדבר הזה"?, אפילו שעכשיו הדבר הזה לטעמך האישי נראה כמו סתם קישקוש מטופש, אבל התייחסת הילד הרגיש שהוא שווה משהו, וכן על זה הדרך במסחר, בזוגיות ובעוד הרבה דברים שמזמנים לנו החיים…

ומעניין שאפשר לפגוש את זה גם כן בפרשת השבוע:

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח, ויולד נח שלושה בנים את שם את חם ואת יפת".

שואל המהר"ל הקדוש בספרו גור אריה על התורה – וכי מצאנו לכאורה מקום בתורה שהתורה יוצאת מגדרה ומשבחת את אברהם אבינו יצחק אבינו או את יעקב אבינו שהיו צדיקים, אפשר לשבח וצריך אך ורק את נח? ומתרץ שם.

אמנם בסיעתא דשמיא התחדש לי פשט נפלא ביותר – הלא נח עצמו היה איש של בשורה כמו שמצאנו בסוף פרשת השבוע "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו", אך בל נשכח שבדורו הוא היה לבד ובנה את התיבה לבד, אז אם כן מדוע יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש מרבותינו דורשים אותו לגנאי?

אלא היסוד הוא נפלא ביותר – אדם בחיים רוצה תמיד להיות טוב, לתת לאחרים ולעזור מעצמו, אבל לפעמים היחס הלא מכבד שהוא מקבל, גורם לו להתכבות, "מה עשיתי"? "למה מתנהגים אליי ככה"? בא נח ומלמד אותנו גם אם לפעמים ידרשו אותך לשבח וגם אם לפעמים ידרשו אותך לגנאי בדברים שעשית, יחס זה לא הכל, זה אולי עוד נדבך בפאזל של החיים…. תתמקד בעשייה שלך, בעבודת ה' שלך לעשות נחת רוח לבורא יתברך!

ולזולת מה?

איך תורמים יחס גם כן לזולת?

בואו ותשמעו מה סיפר מורי ורבי ר' חיים שמעון פינטו שליט"א (קונטרס בית צדיקים יעמוד חלק י"ח) על אביו הקדוש ר' משה אהרון זצוק"ל:

במוגאדור העיר היו מחלקים לעניים פעם בחודש חודשיים דברי מאכל שהגיעו מארגון הגוינט, החלוקה הייתה נערכת בחצר התלמוד תורה, כאשר כמה ממונים מטובי העיר פקחו על אופן החלוקה, באחת הפעמים פרצה מריבה קולנית בשעת החלוקה, אחד הממונים חשד בעלובה אחת כי לקחה מנה כפולה והחל לגעור בה באופן מעליב. 

גנבת! זעק.

קיבלת כבר מנה אחת ומדוע את לוקחת עוד אחת?

לא נכון, ענתה, זו המנה הראשונה שאני לוקחת.

שקרנית! אני ראיתי שלקחת כבר!
ככל הנראה אתה טועה, ענתה.

האיש שהיה מנופח מגאווה, לא יכול היה להשלים עם תשובה כזו, וצעק לעברה:

"גם גנבת וגם שקרנית! איך את מעיזה לומר שאני טועה? האם אין את מכירה טובה על החסד הגדול שאני עושה בטרחה שאני טורח כאן?

בכעסו כי רב, הרים האיש את רגלו, וכיבד את הענייה המסכנה בבעיטה הגונה…

האשה נפגעה מאוד, והתחילה לבכות בכי מהול בכאב וחוסר אונים, מתוך עלבון צורב, עזבה את רחבת החלוקה, ובאופן טבעי שרכה את רגליה בכבדות לביתו של ר' משה אהרן, כל הדרך פסעה בוכה ומקללת לחילופין, עד שהגיעה למחוז חפצה בסערת נפש התפרצה לביתו וסיפרה בקול בוכים את כל אשר עבר עליה.

ר' משה אהרן שמע, ליבו התפלץ מרוב צער, ובמקום לענות דבר, הוציא מכיסו סכום כסף הגון ונתן אותו לאותה ענייה, באומרו כי בסכום זה תוכל לקנות פי כמה ממה שהייתה מקבלת באותה חלוקה, המסכנה נרגעה ויצאה מהבית.

את המחזה הנ"ל ראו גם תלמידי תלמוד התורה מחלון כיתתם, ובין הרואים היה גם כבוד הרב שליט"א. כשחזר לביתו ראה את אביו הצדיק מסתובב אנה ואנה ואנה בחוסר מנוחה מובהק. משהבחין בו אביו פנה אליו תכף בשאלה: "האם הייתה היום חלוקה בחצר התלמוד תורה? הילד ענה בחיוב, וסיפר את אשר ראו עיניו. ר' משה אהרן המשיך את המעשה, וסיפר כי אשה זו הגיעה לביתם ותינתה את מר גורלה. תוך כדי התחיל לבכות ולומר: "לא די למסכנה זו בצער בעוני? מה רצתה? קצת אוכל! ואם אכן לקחה מנה כפולה וכי משום כך צריך להלבין את פניה ברבים? במשך כמה ימים התהלך ר' משה אהרון בעצבון רוח מאותו מעשה…

כעבור חודשיים.. נכנס אותו אדם לבית ר' משה אהרן לצורך דבר מה.

ר' משה אהרן סירב לדבר עימו וזעק לעברו:

"רשע! צא מביתי!
האיש נבהל אך במקום לשוב בתשובה ולהתחרט, ענה בעזות מצח: "אינני זקוק לך! יש מספיק צדיקים אחרים שיקבלו אותי בכבוד הראוי לי!

ר' משה אהרן לא ענה לו על כך, ורק הפטיר לעברו: "רחמי על הרגל שהורמה על אשה ענייה!!!"

האיש עזב את הבית בכעס רב, ולא העיז יותר לראות את פני ר' משה אהרן .

למרבה הצער סופו היה מר….

אחרי כמה שנים חלה ברגליו, עד שהרופאים נאלצו לקטוע אחת, ולאחר כמה זמן גם את השנייה, בימי מחלתו ניסו בניו לבקש את מחילתו של ר' משה אהרן, אולם התשובה שקיבלו הייתה: כי על כבודו לא הקפיד מעולם, והמחילה איננה שייכת לו אלא לאותה עלובה! צאו ובקשו אותה בארץ ישראל!, אולי תמחל לו! בסופו של דבר האיש נפטר מתוך ייסורים קשים ומרים!

ומזה נלמד שמעניקים יחס למישהו, חבר, הורה, בן זוג, בת הזוג, תעניק אותו מכל הלב, אפילו שיש לך טענות כרימון על המון דברים שהם עשו לך!

תזכור תמיד שיחס זה לא הכל…

אבל הוא חלק נכבד מהפאזל של החיים!

המאמר מוקדש לרפואתם השלמה של הגאונים הגדולים:

ר' חיים שמעון בן מדלן מזל טוב למשפחת פינטו הי"ו

ר' שמעון בן חביבה למשפחת בעדני הי"ו.

בתושח"י.